אוקיי, אז הנה אני פה, לאחר העדרות ממושכת, ואני מעוניינת לספק הסברים למה נעלמתי.
אבל תכף משודר פרק של הסדרה האהובה עליי, אז את ההסבר, תקבלו, בפוסט אחר.
בנתיים, נותר לכם להנות מהפרק הראשון של העונה החדשה לגמרי, של "עיר הלהבות"
מקווה שלא הספקתם לגמרי לשכוח...;)
עיר הלהבות| פרק 1-אליאנה-
הלהבות פשטו בכל המחוזות וגיצים לוהטים נורו לכל עבר בהמולה הגדולה שהתרחשה בין ההמון. האנשים זעקו וצרחו במלוא כוחותיהם, כשהם רצים הנה והנה בבהלה. מגגו של ביניין האמפר-ליוסט-סטייט הם נראו כה קטנים, כדמויות משחק קטנות של לגו.
האש התפשטה לכל עבר, כשלהבותיה המאיימות זורעות אימה והרס בתוך העיר. בין היתר נשמע גם קולם השקט של גופות המתים, שנשמותיהם נטרפו באכזריות באשמת הלהבות, ששרפו את גופותיהן וטחנו את עצמותיהן ללא קושי, כאילו היו רק סוכרייה לעוסה.
כמה צעירים נואשים ניסו לשפוך דליי מים על הבניין, אך האש כאילו צחקה ובזה לניסיונותיהם העלובים והכושלים לכבותה, וטרפה את גופותיהם בזה אחר זה, כשהיא לא מותירה אפילו שריד להתאבל ולעשותו לקבר.
גם מבניין האמפר-ליוסט-סטייט יכולתי לחוש בחום המציף את פניי ומלהיט אותן והגיצים נורו גם לעברי, כשלהבות קטנטנות כמתחילות לבעור גם הן, אך זה לא הטריד אותי.
רוח ערב קרירה נשבה וסימרה את עורי. שערותיי השחורות כלילה התבדרו ברוח, כאילו הייתי בים. יכולתי ממש לחוש את קרני השמש מפזזות על פניי, את החול מתחתיי ואת הים מכה בעדינות בקרסוליי, אך אז נזכרתי כי אין אני בים.
רציתי לעזור לאנשים, היה בי את הכוח לעצור את האש, אבל ידעתי שאם אעשה זאת, אחשף מיד. ואף על פי כן, רחמיי כלפי האנשים האומללים גברו מרגע לרגע. טובי הלוחמים, ידעתי, היו אלו שלא נתנו לרחמיהם ולכעסיהם לשלוט בהם, אך בי נותרה אנושיות, ובין האנושיות מתמצאים הרחמים.
נאנחתי. אם אנשי העיר והכפר אוכל להתמודד, אבל מה עם ה'מהפכנים'? אלו שלקחו מימני את היקרים לי מכל? אלו שאילצו אותי לברוח, להימלט, לחרוד לנפשי. אלו שעקבו אחריי בלהט, והשתוקקו לצוד את נפשי. וחוץ מזה, כך או כך גם בני העיר השתוקקו להעלים את בני גזעי מהעולם, בטענה שהם מסוכנים, ושאין אפשרות לבטוח בהם או לגייסם למלחמה, רק בגלל דורותינו הקדומים.
נחרת בוז נפלטה מימני וסביר להניח שאילמלא הרעש הרב ששרר היה נחשף מיקומי, אך לאיש לא היה כל פניי לשאת את מבטו כלפי מעלה ולהבחין בדמותי האפלולית הניצבת על גגו של הבניין הגבוהה ביותר מעל העיר, אך למזלי גיחוכי ונחרות הבוז שלי נבלעו בין הצעקות ללא כל קושי.
בימים רגילים היה בקושי מותר לי להשמיע ציוץ, ואף לא את הרחש הקל ביותר. כל פסיעה, כל נשימה, יכלה להסגיר על העובדה שבמרתפים ובמעורות החשוכות בהן חייתי, אני נמצאת. לא פעם ולא פעמים היטלטלתי בקרבות עד סף המוות עם כשפים מסוגים שונים, כשהם מבקשים להורגני על לא עוול בכפי. גיחוך נוסף נפלט מימני. טוב, אולי בכל זאת יש ברצון שלהם משהו, בטח אחרי ה'שריפה הגדולה' שעוללתי להם לא פעם ולא פעמיים.
לבסוף גמלה בי ההחלטה. לקחתי נשימה עמוקה, כמי שעומד לקפוץ ולמצוא מותו, וזינקתי מבניין האמפר-ליוסט-סטייט, כשאני מרגישה את שערותיי עולות כלפי מעלה ומאפילות במעט על שדה ראייתי, וכשאני מרגישה את הרוח מצליפה בפניי ובגופי, ואת החום העז מלהיט את כולי, משום שבכל רגע ורגע התקרבתי יותר אל לועה האש.
האנשים לא הפסיקו את צרחותיהם, אך רבים בהו בי בפליאה כמשוגעת. לא פלא, הלו מה הייתם חושבים לו הייתם רואים אדם מזנק לתוך לואה האש?
הכעס רשף בעניי כמו להבה בפניי עצמה ושלחתי את ידי, כשאני מתרכזת בכל כוחי. ידעתי היטב את המלאכה.
האש העזה נבקעה בין רגע, כשהיא כאילו נחצת לשניים כשביל. יכולתי ממש לשמוע את זעקותייה של האש המתפוגגת מול עניי, עד שלא הייתה אלה רק להבה קטנה שנכבתה מעצמה.
דממה התפשטה בכל העיר ובכל המחוזות, מפחידה יותר מהסערה שהתחוללה. האנשים בהו בי במבטים נדהמים, עד שצעקה ביקעה את החלל.
"כשפית אש!" צרח אחד מין אנשי הכפר ובין רגע הופיעו המהפכנים, כשפניהם אינם גלויות לעין. משקפי השמש השחורים הכהים כיסו כליל את ענייהם, אבל ניצוצות השנאה ממש בערו מחוץ להן.
במהירות התחלתי לרוץ, כשאני שומעת אותם ממלמלים לחשים בשפה לא מובנת. רצתי בכל הכוח שהיה בתוכי, כנותנת לחייה השולטת בתוכי לפרוץ. עניי זהרו לרגע באדום-כתום להבתי, ואז הרגשתי איך השליטה מועברת מימני לכשפית האחרת שבתוכי. הלהבות שלי ביקעו את החשכה, כשהן מאפשרות לי לראות לכמה דקות את המתרחש סביבי, אך זה הספיק לי כדי לדעת לאן עליי להימלט. שלחתי חומת אש להדוף את המתנגדים המרדפים אותי, ומיהרתי לרוץ לתוך אחד הנתיבים המאובקים שראיתי.
לאחר ריצה ממושכת הרשתי לעצמי ליפול על בירכיי. ראותיי זעקו לאוויר והיה לי קשה מאוד לספק אותו מהריצה ומהעוצמה הרבה שהפעלתי.
לפתע ראיתי, כמו צל, שחולף מעל ראשי. הרמתי באיטיות את עניי הכחולות החיוורות ופגשתי בעניים כחולות דומות, באופן מפתיע לשלי.
"היי סבא" מלמלתי כמה דקות לפני שכל אבריי שותקו, והבהירו בפניי את העובדה הצורמת. נתפסתי. |
;){kind=link}